החלטה
(התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב)
התובע הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בהרצליה בקשה לביצוע תביעה לסכום קצוב כנגד הנתבע על סך 39,968 ₪. הסכום הנתבע הינו בגין יתרת חובה שהצטברה בחשבון שניהל הנתבע אצל התובע, וזאת לאחר שהתובע מימש בהליכי הוצאה לפועל רכב שהנתבע שעבד להבטחת חובותיו לטובת התובע.
הנתבע טוען כי מכוניתו, שנמכרה בהליכי כינוס, הוערכה על ידי שמאי בסך 306,000 ₪ ונמכרה על ידי התובע בסך 257,000 ₪ בלבד, כאשר מתוך סכום זה נזקפו 31,202 ₪ שכ"ט לב"כ התובע והדבר גרם לו להפסד גדול. כן הוא טוען כי ביום 14.5.07 היה לו אצל התובע פיקדון צמוד דולר למשך שנה בסך 700,000 ₪ אשר נפרע על ידי התובע ולא ידוע לו מה נעשה בכספים. עוד הוא טוען כי למרות שבחשבון היה אשראי מאושר בגובה 25,000 ₪, חויב החשבון בריבית בגין אשראי לא מאושר, וכי בחשבון היו שתי הלוואות שהועמדו לפרעון מיידי שלא כדין ביום 24.12.09.
ביום 11.7.10 הגיש הנתבע לתיק בית המשפט חוות ראשונית מטעם מומחה מטעמו, מר פולישוק דניאל. ב"כ התובע ויתרה על חקירת הנתבע על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בקצרה במעמד הדיון.
מושכלות יסוד בהלכות רשות להתגונן, הינן, בתמצית: הימנעות התובע מניצול זכותו לחקור אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין למצוא בו מעיקרו. היינו, בעוד שיש בחקירה על התצהיר כדי להוסיף או להבהיר פרטים לטובתו של צד זה או אחר, הרי באין חקירה כזו עומד בפני בית המשפט האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, כנגד התביעה. אשר לאופן עריכתה של בקשת הרשות להתגונן, הרי נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין חובתו של המבקש להיכבד ולהיכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו ולא להסתפק בטענות כלליות וסתמיות. המבקש חייב להביא בתצהיר את כל אותן העובדות שהוא מבקש להוכיחן. נתבע המעלה טענת קיזוז חייב לפרט את הסכום הנתבע בתחומיה ולהציג במדוייק את מערכת הנתונים שעליהם היא נסמכת. טענה זו יש להעלות בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז אשר מצדיקה דיון לגופו או הענקת רשות להתגונן.
מן הכלל אל הפרט:
הטענה ביחס לפק"מ הינה סתמית וכללית. אין בטענה שלא ידוע מה קרה לפק"מ משום טענת הגנה. היה על הנתבע לפרט מדוע יש קשר בין פיקדון זה לחשבון נשוא התביעה ומה היה צריך לקרות איתו שלא קרה (לפי טענתו), המצדיק מתן רשות להגן.
גם הטענה בדבר ריבית מופרזת נטענה באופן סתמי ולא מפורט וכל שנאמר שהחשבון חוייב בריבית בגין אשראי לא מאושר. הנתבע לא פירט את שיעורי ריבית, באיזה שיעור ריבית היה על הבנק לחייב, לעומת הריבית שחוייבה בפועל. גם באשר לשתי ההלוואות מדובר בטענה כללית וסתמית. הנתבע לא ציין את סכומן ולא פירט מדוע העמדתן לפרעון מיידי אינה כדין ובמה נהג הבנק שלא כשורה.
לעניין מכירת הרכב בהליכי כינוס, הרי שהנתבע יכול היה במסגרת תיק ההוצאה לפועל להעלות כל טענה ו/או התנגדות במידה וסבר כי נהג הבנק שלא כשורה. המכירה אושרה על ידי רשם ההוצאה לפועל וחזקה כי האישור ניתן לאחר שנבחנו כל הנתונים, לרבות פסיקת שכר טרחה. צודקת ב"כ התובע כי ידוע הוא שבמכירה במסגרת הליכי כינוס נמכרים רכבים במחיר נמוך יותר שכן מדובר בהליכי מימוש מהירים. בכל מקרה, אין מקום לתקוף את אישור המכר ותקינות הליכי הכינוס בדרך עקיפין במסגרת בקשה זו.
הטענות להפסדים שנגרמו לנתבע כתוצאה מפעולות הבנק, הינן טענות קיזוז במהותן, אך דינן להדחות בהעדר פירוט ולו מינימלי.
נפסק לא אחת כי חוות דעתו של מומחה לבדיקת חשבונות בנקים אינה עומדת בפני עצמה אלא צריכה להתבסס על המערכת החוזית הקיימת בין הצדדים. הבנק חופשי לחלוטין בבואו להחליט האם להעמיד אשראי ללקוחותיו, ואם כן, באיזו ריבית. אין חובה עליו לעשות כן. כל זמן שהבנק אינו מסתיר מהלקוח את שיעור הריבית בה הלקוח מחוייב, ואינו מבטיח לו הבטחות שווא, אין מקום שמומחה מטעמו של בעל דין, ואפילו לא בית המשפט, יכתיב בדיעבד לבנק מהי הריבית שהבנק צריך היה להסתפק בה (ראו תיק א' (שלום ת"א) 37006/05 - בנק מרכנתיל דיסקונט סניף יהודה נ' ש.י.ישר קבלנים 1989 בע"מ, תק-של 2006(4), 20812 , 20814 (2006). אין זה מתפקידו של בית המשפט לנהל את עסקיו של הבנק במקומו, ולקבוע מהי הריבית שהבנק צריך להסתפק בה. הבנק הוא גוף עסקי המתנהל למטרת רווח, והוא רשאי לקבוע באיזה מחיר הוא מוכר את מוצריו הפיננסיים, קרי, איזו ריבית הוא דורש בגין האשראי הבנקאי (ראו: א' (ת"א) 36365/06 בנק דיסקונט נ' שרנוע).
נוסף, הכלל הוא שהמומחה חייב להשתית את חוות דעתו על נתונים עובדתיים הנתמכים בתצהירו של הנתבע, ואין הוא יכול להניח הנחות מוצא שאין להן כל בסיס עובדתי: "המצהיר לא יכול היה להפנות בתצהירו לאירוע קונקרטי ולכן גם התשתית שבנה המומחה מטעם המערערים הייתה ללא בסיס. ואכן, מסקנות מומחה שאין להן עיגון עובדתי בתצהיר בעל הדין, ושלפי הנטען פרטיהן נמסרו למומחה על-ידי בעל הדין, אינן יכולות לשמש בסיס לרשות להתגונן". (ראו : ע"א (ירושלים) 2485/01 חממי מנשה נ' בנק לאומי לישראל תק-מח 2002(1), 11158 ,עמ' 11159). וכן: "בצדק מציין ב"כ הבנק בסיכומיו כי המומחה אינו יכול לבסס את חוות דעתו על הנחות תיאורטיות שאין להן כל עיגון בעובדות המקרה. הכלל הוא שמומחה העורך את חישוביו, חייב להתבסס על התשתית העובדתית המפורטת בתצהיר, ואין כל ערך ראייתי לחישובים הנעשים שלא על בסיס עובדות המפורטות בתצהיר: "ובאשר לחישוביו של המומחה - טוב יעשה אמנם נתבע המבקש רשות להתגונן אם בנוסף לגרסתו העובדתית יתמוך את חשוביו בחוות דעת מומחה. ... אך לחישובי המומחה אין קיום עצמאי. הם חייבים להתבסס על גרסה מאומתת בדבר שעורי הריבית המוסכמים. לחוות דעתו של המומחה בענייננו אין, כפי שראינו, תשתית כזו." ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ פ"ד מז(5), 133 ,עמ' 140-141. ... ואכן, חוות דעתו של מומחה אינה בבחינת חי הנושא את עצמו, והיא תקפה כל זמן שהמומחה נצמד לעובדות מאומתות בתצהיר, ולא למשאלות לב."
בהתאם להלכות אלו שפותחו בפסיקת בתי המשפט, אין בחוות הדעת כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. כאשר מעמידים את תצהירו של הנתבע אל מול חוות הדעת, הרי שכמעט אין זכר בתצהיר לטענות העובדתיות אשר עליהן משית המומחה את חוות דעתו. כך, לדוגמא: אין המומחה יכול לערות תחשיבים על בסיס הטענה כי החשבון נשוא תיק זה קשור לחשבון אחר, כאשר עובדה זו לא נטענה כלל בתצהיר הנתבע, וכך לגבי טענות בדבר עמלות או התניית שירות בשירות. מטעם זה אין לסמוך על חוות הדעת כעילה המצדיקה מתן רשות להתגונן.
סוף דבר: אני דוחה את ההתנגדות, מורה על שפעול הליכים בתיק 2603403101, ומחייב את הנתבע בהוצאות בסך 2,000 ₪.
המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, ט"ו טבת תשע"א, 22 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.